<h1>ראב"ן — ב"מ</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום, דין זה פסוק מיהא דאיתמר [ב"מ צ"ז:] מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור, וטעמא מפרש בפ' ראשון דכתובות [י"ב:] המחייבין אומרי' בריא ושמא בריא עדיף והפוטרין אומרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, ופסיק התם כר"נ וכר' יוחנן לפטור. ומיהו אמרי' בעלמא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואמר ר"נ [שבועות מ':] ומשביעין אותו שבועת היסת, ה"נ ישבע שמעון שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה"ה אם טען שמעון איני יודע שאני חייב לך כי אם חמשים, אבל טען שמעון איני חייב לך אלא חמשים והשאר איני יודע חייב לשלם כל המנה, כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע משאיל"מ, דכיון דטען ליה במנה ואודי ליה בנ' איחייב ליה שבועה דאורייתא שאין חייב לו אלא נ' בלבד וכי אמר בתר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאין חייב לו אלא נ' האמר איני יודע, וכיון שאין יכול לישבע שבועה שחייב עצמו בתחילה משלם.
<h2>דף נ.</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף סו:</h2>
נתתי את לבי במה שנוהגים העולם לכתוב בכתובות הנשים ודא נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב בין במאני דלבושא ובשימושי דערסא הכל חמשין ליטרין, ופעמים שאינה מכנסת לו אפי' ד' ליטרין, ואנן תנן בדין נדוניא בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ו] הכניסה לו כספים מקבלן הבעל בשליש יותר, סלע שהוא ד' דינרים מקבלו וכותב לה בכתובה ו' דינרים, ואם מכנסת לו פרקמטיא שצריכה שומא מקבלו בפחות חומש, שאם הכניסה לו שומא בה' סלעים כותב לה ד' סלעים בכתובתה לפי שבני חופה מעלין בשומאתן את החומש, וכיון דהכי אמאי סמכו דורות האחרונות לכתוב כן. נ"ל דסמכו אהא דר' יוסי דתניא [ב"מ ק"ד:] ר"י אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, דהיינו כמפורש בפ' מציאת האשה אשר פי' שאינו מקבל הנדוניא אלא בשוויה דהיינו כמלוה שאין כותבין אלא מה שמלוה ומה שמוסיף שליש על הכספים לפי שמרויח בהם גובה מלוה כלומר גובה הכל מה שכ' בכתובה, מקום שנהגו לכפול שמנהג החתן לכפול שאם מכנסת לו י' ליטרין כותב לה כ' ליטרין הכניסה לו גובה מחצה כשבאת לגבות אינו גובה אלא י' ליטרין כמה שהכניסה, נהרבלאי מגבי תילתא שמנהג חתני מקומם היה לג' ולכתוב כשמכנסת י' ליטרין היה כותב ל' ליטרין, וכיון דבמנהגא תליא מילתא י"ל שחשו חכמי דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותיקנו לכתוב לקטנה כגדולה והשוום כולם לכתוב נדונייתן שווה וגם תוספת שהוא מוסף משלו תקנו בשוה לקטן כגדול. ומה שגובה הענייה נדוניא חמשין ליטרין כאשה העשירה, זה מפני שקונין ממנו על כל מש"כ בה בכתובתה ומשעבד נפשיה בקניין, (כאמ) [כדאמרי'] אמימר מגבי שבחא כלומר כל מש"כ בכתובה היה מגביה לאשה אע"פ שנוהגין במקומו לכפול א"ל רבינא והתניא לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקנו מיניה גביא הכל וברייתא [ד]לא קנו מיניה.
האב שאמר תנו לבתי ד' מאות זוז לנדונייתא או בנדנייתא לא יהבינן לה אלא ב' מאות, ואם אמר הבו לה ד' מאות זוז ולא הזכיר נדוניא נותנין לה ד' מאות.
<h2>דף עח:</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ב"מ ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף פט.</h2>
אדם התובע לחבירו דבר שהוא תנאי מעשה ב"ד וחבירו השיבו נתתי, כגון שני אחים בני אב אחד ולא מאם אחת ותובע איש מאחיו כתובת בנין דיכרין שהוא תנאי ב"ד כדתנן [כתובות נ"ב:] לא כתב בנין דיכרין וכו', ואחיו משיבו נתתי לך, דין זה פסוק מדר' חייא בר אבא א"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] הטוען אחר מעשה ב"ד ואומר פרעתי לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד אע"ג דליכא שטרא כמאן דנקיט ביד שטרא דמי, והטוען על השטר אין בדבריו כלום דאמר רב פפא [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא על חבריה וא"ל אידך שטרא פריעא לא כל כמיניה, הילכך אין זה יכול לטעון נתתי אא"כ יביא עדים וראייה. ונ"ל דמעיקרא הוה בעיא לדר' יוחנן, דהא מזונות אלמנה תנאי ב"ד הוא כדתנן [כתובות שם] לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא ובעי ר' יוחנן בפ' אלמנה ניזונית [צ"ו.] יתומים אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי על מי להביא ראייה, והכא פשיטא לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וכן אשה התובעת כתובתה מיורשי בעלה ואין שטר כתובה בידה והיורשים אמרו אבינו התפיסך צררי אין נאמנין, דכתובה מעשה ב"ד היא כדתנן [כתובות נ"א.] לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה וכיון שהוא מעשה ב"ד אע"ג דלא נקטה כתובה בידה כמאן דנקטה דמיא ואין היורשין יכולין לומר פרענו ולא פרע אבינו, אבל שבועה בעיא דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, ואפילו במקום שכותבין כתובה אין יכולין לומר פרענו וקרענו את כתובתה אא"כ יביאו ראייה או שובר דקיימ"ל כר' יוחנן דאמר כותבין שובר כדתנן הוציאה גט ואין כתובה עמה גובה כתובתה. ואע"ג דאמר רב בפ' הכותב בכתובות [פ"ט.] דהאי גובה כתובתה היינו עיקר כתובה מנה מאתים שהוא מעשה ב"ד אבל תוספת אי מפקא כתובה אין אי לא לא, היינו משום דקסבר רב אין כותבין שובר ואי גביא הכל על פי הגט (וכתוב) [יכתוב] שובר על כתובתה, ואמרי' נמי בפ"ק דב"מ הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ליטעון ולימא פרעתיה וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. הילכך אלמנה הבאה לגבות כתובתה אע"פ שאין שטר כתובה בידה גובה כל כתובה בין עיקר בין תוספת דכמאן דנקיטא בידה דמיא עד שיביאו היורשים עדים או שובר.
<h2>דף צד:</h2>
אביי אמר [י"ג.] עדיו בחיתומיו זכין לו, אליבא דהאי תנא דתניא בכתובות בפ' מי שהיה נשוי [צ"ד:] כתב וחתם לזה ומסר לזה מי שמסר לו קנה ומוקמינן לה כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי, והכי פירושא כתב לראובן שטר שדי מכורה לך וחתם עדים על השטר ולא מסר לו השטר וחזר וכתב לשמעון שדי מכורה לך ולא חתם עליו עדים אלא שמסר לו השטר בפני העדים קנה שמעון, וקם כדאביי, דכי אמר האי תנא קנה שמעון היינו היכא דלא חזר ומסר השטר לראובן אבל חזר ומסר השטר לראובן שנחתם קודם מסירת השטר לשמעון אית ליה להאי תנא אליבא דר' אליעזר דמהנייא החתימה לקנות [ל]ראובן כשנמסר לו השטר משעת חתימה. וליתא לדאביי, מדדן רב נחמן שודא דדייני בעובדא דאימיה דרמי בר חמא ואוקי רב עוקבא אחיו בניכסיה דאימיה משום דנמסר לו השטר תחילה אע"פ שנחתם לרמי תחילה והיה שטר בידו כדמפורש בזה הספר בסימן פ"ה.
<h2>דף צו.</h2>
אדם התובע לחבירו דבר שהוא תנאי מעשה ב"ד וחבירו השיבו נתתי, כגון שני אחים בני אב אחד ולא מאם אחת ותובע איש מאחיו כתובת בנין דיכרין שהוא תנאי ב"ד כדתנן [כתובות נ"ב:] לא כתב בנין דיכרין וכו', ואחיו משיבו נתתי לך, דין זה פסוק מדר' חייא בר אבא א"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] הטוען אחר מעשה ב"ד ואומר פרעתי לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד אע"ג דליכא שטרא כמאן דנקיט ביד שטרא דמי, והטוען על השטר אין בדבריו כלום דאמר רב פפא [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא על חבריה וא"ל אידך שטרא פריעא לא כל כמיניה, הילכך אין זה יכול לטעון נתתי אא"כ יביא עדים וראייה. ונ"ל דמעיקרא הוה בעיא לדר' יוחנן, דהא מזונות אלמנה תנאי ב"ד הוא כדתנן [כתובות שם] לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא ובעי ר' יוחנן בפ' אלמנה ניזונית [צ"ו.] יתומים אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי על מי להביא ראייה, והכא פשיטא לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וכן אשה התובעת כתובתה מיורשי בעלה ואין שטר כתובה בידה והיורשים אמרו אבינו התפיסך צררי אין נאמנין, דכתובה מעשה ב"ד היא כדתנן [כתובות נ"א.] לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה וכיון שהוא מעשה ב"ד אע"ג דלא נקטה כתובה בידה כמאן דנקטה דמיא ואין היורשין יכולין לומר פרענו ולא פרע אבינו, אבל שבועה בעיא דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, ואפילו במקום שכותבין כתובה אין יכולין לומר פרענו וקרענו את כתובתה אא"כ יביאו ראייה או שובר דקיימ"ל כר' יוחנן דאמר כותבין שובר כדתנן הוציאה גט ואין כתובה עמה גובה כתובתה. ואע"ג דאמר רב בפ' הכותב בכתובות [פ"ט.] דהאי גובה כתובתה היינו עיקר כתובה מנה מאתים שהוא מעשה ב"ד אבל תוספת אי מפקא כתובה אין אי לא לא, היינו משום דקסבר רב אין כותבין שובר ואי גביא הכל על פי הגט (וכתוב) [יכתוב] שובר על כתובתה, ואמרי' נמי בפ"ק דב"מ הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ליטעון ולימא פרעתיה וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. הילכך אלמנה הבאה לגבות כתובתה אע"פ שאין שטר כתובה בידה גובה כל כתובה בין עיקר בין תוספת דכמאן דנקיטא בידה דמיא עד שיביאו היורשים עדים או שובר.
